אנשים רבים זוכרים עד היום את אחת הסדרות הטובות יותר של שנות השמונים – "ידיד לעת צרה". בסדרה מסופר על כלב מזן רועה גרמני בשם לונדון, שעוזר בכל פרק לאנשים שנקלעו לצרות. לונדון היה כלב מיוחד, שידע בדיוק מה לעשות כדי לעזור לאותם אנשים, והוא עשה את כל הפעלולים המסובכים בסדרה, כאשר הזנב שלו מקשקש ללא הפסקה, יחד עם מבט חכם בעיניו והמון סבלנות ואהבה.
מדוע אנחנו אוהבים את הכלב שלנו כל כך?
גם אם אתם צעירים מכדי לזכור את הסדרה הזו, השם שלה "ידיד לעת צרה" נוגע במיתר מאוד מיוחד בלב שלנו, כזה שפורט על האהבה הגדולה, שיש לנו בני האדם לכלב שאנחנו מגדלים, ממש כאחד מבני המשפחה.
מחקרים רבים נעשו בנוגע למערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין בני המשפחה לבין הכלב בניסיון להבין את הייחודיות שלה. חלק מהחוקרים טוענים שאנחנו אוהבים את בעלי החיים שלנו מכיוון שאנחנו בעצם "מאנישים" אותם, כלומר אנחנו מייחסים להם תכונות אנושיות כגון: שמחה, אהבה, כעס, דיכאון, געגועים וכדומה. חוקרים אחרים כותבים על תיאורית ההיקשרות בנוגע ליחסים שבין בני האדם לבין חיות המחמד שלהם, חוקרים נוספים מתמקדים ביתרונות הבריאותיים והנפשיים שגידול הכלב מעניק לנו, ואנחנו בטוחים שישנם עוד אלפי הסברים וסיבות ללמה ואיך אנחנו קשורים אל הכלבים שלנו בצורה עזה כל כך, עד שלפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים דברים דיי משונים למען החברים שלנו על ארבע, דברים שבחיים לא חלמנו שנעשה.
יחד עם זאת, נראה שאי אפשר להסביר לא בתיאוריות ולא במילים, את ההרגשה האדירה שלנו, כאשר אנחנו חוזרים הביתה מעוד יום עמוס של עבודה, עייפים, לפעמים עצבניים, לפעמים מוטרדים, אבל החיוך עולה מיד על פנינו, כאשר ברגע שאנחנו פותחים את הדלת, רץ לעברנו החבר שלנו, מקשקש בזנבו בפראות ונראה על סף התעלפות מרוב אושר ושמחה, רק כי סוף כל סוף חזרנו הביתה.
אז אם אתם מתלבטים אם לגדל כלב בבית, זו נראית לנו סיבה מספיק טובה.
